למה אנחנו משחקים ואיך זה משנה את המוח שלנו
22 בדצמבר, 2009כתבה של איתי להט פורסמה בכלכליסט
לסטיוארט בראון יש שם של דמות מצוירת, משרד על צמרת של עץ והתמחות במשחקי ילדים. התמונה המתקתקה הזו מקבלת טוויסט טים־ברטוני כשמתברר שהיא תוצאה של רצח סדרתי. עד לפני 25 שנה היה ד"ר בראון, תושב קליפורניה, פסיכיאטר מן השורה, שהתמחה באבחון, טיפול ומחקר של רוצחים סדרתיים. תובנה אחת שנבטה בו באותן שנים הולידה שינוי אדיר בחייו: בראון הבחין במכנה משותף מפתיע – לכל הרוצחים שבהם טיפל היו תבניות משחק מעוותות. הם היו ילדים שלא הורשו לשחק, או שהוריהם התערבו, הכתיבו והגבילו את המשחקים שלהם. הממצאים האלה חורגים מתחום הקרימינולוגיה ומן השוליים האכזריים של העולם; החברה האנושית, הבין בראון כבר אז, מאבדת את תבניות המשחק המוכרות שלה. וכשהקשר בין משחקי הילדות להפרעות הבגרות כל כך ברור, חייבים לבדוק מה קורה לכל בני האדם כשעולם המשחקים משתנה. בראון לקח על עצמו את המשימה, היה לחוקר מוביל בתחום – והקים את המכון הלאומי למשחק.





